פסק-דין בתיק רע"צ 10454-11-11

בקשה ליתן רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל א' אחטר מיום 22.3.2011 שניתנה בתיק הוצל"פ (חדרה) 12-09149-07-5 (להלן תיק ההוצל"פ), בגדרה אושר מכר זכויות המבקש בנכס מקרקעין המשותף לו ולמשיבה 3, באמצעות משיב 1 ועל-פי חוזה מכר שערך, למשיבה 3 כנגד סך של 400,000 ש"ח (להלן ההחלטה). 

א.   ההליך והצדדים לו

1.   לשם מתן פסק-דין זה אין צורך לסקור את מלוא הרקע העובדתי אליו נדרש המבקש, ככל שקדם בזמן להחלטה מושא הערעור. הדבר נובע גם בשל כך שאין לפני אלא בקשת רשות לערער בהתייחס להחלטה הנ"ל ולא להחלטות קודמות לה, אף שאלה נזכרו בנימוקי הבקשה.

2.   עובר למתן ההחלטה היו המבקש ומשיבה 3 (להלן המשיבה), בני-זוג נשואים החיים בנפרד, בעלים במשותף של בית מגורים ברח' ששת הימים 48 ברמת-השרון הידוע גם כחלקה 305/5 בגוש 6614 (להלן הבית). בפועל התגוררה המשיבה לבדה בבית.

3.   על זכויות המבקש והמשיבה בבית נרשמה משכנתא מדרגה ראשונה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. בנוסף נרשמה משכנתא מדרגה שנייה על זכויות המבקש בבית לטובת משיב 2 (להלן הנושה). בגין חוב המבקש לנושה נפתח תיק ההוצל"פ. משיב 1 מונה כונס נכסים על זכויות המבקש בנכס בשל חוב המבקש לנושה (להלן כונס הנכסים).

4.   ביום 14.9.2010 נערך בין כונס הנכסים לבין המשיבה הסכם לפיו ימכרו זכויות המבקש בבית (בשיעור מחצית הזכויות בנכס) למשיבה כנגד תשלום סך של 400,000 ש"ח (להלן התמורה). התמורה נקבעה על-ידי כונס הנכסים בזיקה לחוות-דעת שמאי שנערכה לבקשתו ביום 2.6.2010 [ראו פסקה 2 להחלטה]. ביום 2.11.2010 הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור המכר.

5.   ביום 28.11.2010 עתר המבקש לעיכוב הליך המכר בטענה שהתמורה אינה משקפת את שווי הבית ונמוכה ממנו, באופן שמקפח את זכויותיו (להלן בקשת העיכוב). בתוך כך ביקש המבקש להציג חוות-דעת שמאי מטעמו. כב' הרשם נעתר לבקשה ואישור המכר הושהה. בהמשך ניתנו על-ידי כב' הרשם הוראות מהוראות שונות שנועדו לסלול את הדרך להגשת חוות-דעת שמאית עדכנית תוך קביעת זהות השמאי ואופן הנשיאה בשכרו.

6.   ביום 20.3.2011, כארבעה חודשים לאחר שהוגשה בקשת העיכוב, פנה כונס הנכסים לכב' הרשם בבקשה נוספת בה הטעים שהמבקש אינו משתף פעולה עמו ואינו ממלא אחר החלטות הרשם שנועדו להביא להגשת חוות-דעת שמאית נוספת, תוך העמסת הוצאות עודפות על קופת הכינוס. כב' הרשם התבקש להורות על עדכון חוות-דעת השמאי שהוגשה במסגרת בקשת כונס הנכסים לאשר את המכר ולחדש על-יסודה את הליכי המכר.

7.   כב' הרשם נעתר לבקשה; בתוך כך קבע שהחל מיום 28.11.2010 לא טרח המבקש להתייחס להחלטה כלשהי שניתנה בעניינו ולא שיתף פעולה עם כונס הנכסים, ובנסיבות אלה יש לראותו כמי שזנח את בקשת העיכוב ואת עמדתו נגד המכר שהובעה בה. אי לכך אישר כב' הרשם את מכר זכויות המבקש בבית למשיבה כנגד תשלום התמורה, על-פי הסכם המכר.

8.   תשובת המשיבים לבקשה הוגשה בכתב. טענות הצדדים ביחס לבקשה ליתן רשות ערעור הושלמו על-פה בישיבת יום 22.5.2012. בתוך כך שמעתי גם את עמדת בא-כוחו של צד ג' הנושה במבקש, מר פליקס בן-דוד, שלטעמו יפגע עניינו אם תידחה הבקשה לרשות ערעור (להלן צד ג'). צד ג' אינו בעל-דין בהליך דנן ואינו צד לתיק ההוצל"פ.

ב.   דיון והכרעה

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.   החלטת כב' הרשם מושא ההליך ניתנה ביום 22.3.2011. ההליך הוגש ביום 6.11.2011. נוכח פרק הזמן המשמעותי שחלף בין מתן ההחלטה לנקיטת הליך להשגה עליה נדרש המבקש להרים את הנטל ולהראות שלא מלאה ותמה התקופה שנקצבה בחוק להגשת הבקשה. ברישא לבקשת רשות הערעור הוטעם בעניין זה כך: " ההחלטה לא הומצאה למערער עד ליום הגשת הערעור דנן, עותק מההחלטה צולם על-ידי המערער במזכירות ההוצאה לפועל ביום 21.10.2011".

דא עקא, להצהרה זו שנושאת אופי עובדתי מובהק אין כל זכר בתצהיר המבקש שניתן לתמיכת הבקשה. גם בתצהירים מאוחרים יותר שהגיש, האחד לתמיכת בקשה להוסיף את המשיבה כצד להליך והשני במענה לתגובת המשיבה (מענה שהוגש מבלי שהתבקשה ומבלי שניתנה רשות בית-המשפט לכך), לא ננקב המועד בו התקבלה ההחלטה אצל המבקש, או למצער המועד בו נודע לו דבר קיומה. נוכח פער הזמנים המשמעותי בין יום מתן ההחלטה לבין המועד בו הוגש הליך זה מדובר בחסר מהותי שיורש לשורש הבקשה למתן רשות ערעור.

2.   זאת ועוד, פער הזמנים האמור מטיל על שכם המבקש נטל ליתן טעם לכך שישב בחוסר מעש משך תקופה ארוכה מבלי שבדק ומבלי שהתעניין מה אירע ומה התחדש בתיק ההוצל"פ. אין כל הלימה בין טענת המבקש כי החלטות שניתנו בתיק ההוצל"פ (לרבות ההחלטה מושא הליך זה) לא הומצאו לו לבין עוצמת עמידתו על התנגדותו לאישור המכר למשיבה כנגד סכום התמורה שנקבע בהסכם המכר. טענת המבקש כי עמד בקשר רציף עם כונס הנכסים תומכת במסקנה זו. קשה להלום שהמבקש יקיים קשר רציף עם כונס הנכסים, נגדו הוא מלא טענות כרימון, ובה בעת ימנע מכל מעקב אחר ההחלטות הניתנות בתיק ההוצל"פ בקשר עם בקשת העיכוב שהוגשה על-ידו. המבקש מעיד על עצמו שהיה מיוצג בידי עורך-דין לכל אורך הדרך, כך גם עתה, באופן שמשליך על מידת נגישותו לתיק ההוצל"פ ולהחלטות שניתנו בו.

בדברים הללו, כשהם נשקלים לצד חסרונה של תשתית עובדתית מתאימה שתלמד שהבקשה לרשות ערעור אכן הוגשה במועדה, יש כדי לצדד במסקנה שההליך הוגש לאחר שהמועד הקבוע לכך בחוק חלף ובעת שהחלטת כב' הרשם כבר הפכה סופית וחלוטה.

3.   חיזוק נוסף לתוצאה זו מצוי בהתנהלות המבקש בגדרו של הליך זה. בתגובתם של משיבים 2-1 הודגש חסרונה של תשתית עובדתית הולמת שתעיד שהבקשה לרשות ערעור הוגשה במועד, באופן שמצדיק את סילוק ההליך על הסף. בתצהיר המבקש שהוגש לאחר מכן, לתמיכת בקשתו לצירוף המשיבה להליך, לא הושלם החסר. טענות דומות הועלו גם על-ידי המשיבה בתגובתה להליך. או אז, בתצהיר תגובה שהגיש המבקש מבלי שביקש - ומבלי שקיבל - רשות לעשות כן, ציין שדבר קיומה של ההחלטה מושא הערעור נודע לו באקראי מפי חבר [שם, בס' 32]. אלא שמטעמים השמורים עמו בחר המבקש שלא לציין את מועד השיחה או את משך הזמן שחלף בין קיומה לבין המועד בו פנה ללשכת ההוצאה לפועל על-מנת לעיין בהחלטה. גם מבחינה זו לא עלה בידי המבקש להראות שקיים את הוראות החוק בכל הקשור להגשת ההליך במועדו.  

למועד המדויק בו נודע למבקש דבר קיומה של ההחלטה נודעת חשיבות בשל תחולתו של כלל הידיעה אשר גובר במקרה מתאים על כלל ההמצאה [בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (לא פורסם, 13.11.2007); רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ (לא פורסם, 8.7.2007)]. חובתו של המבקש היא לנהוג גילוי מלא ולציין בתצהירו ברחל-בתך-הקטנה את מלוא הפרטים הקשורים באופן ובמועד בו נודע לו לראשונה דבר קיומה של ההחלטה. כזאת לא נעשה. מדובר בחסר מהותי שלא ניתן לו הסבר והוא מצוי בעוכרי המבקש.

4.   המבקש בחר לא לצרף בקשה להארכת המועד, בין בפתיחת ההליך ובין בשלב מאוחר יותר, משהוברר לו שהמשיבים טוענים לאיחור בהגשתו. אף בכך מצוי מחדל בלתי-מוסבר אשר רובץ לפתחו של המבקש.